מטרות החבישה:

אטימות האזור הפגוע על מנת למנוע זיהום וספיגת דימומים קטנים.

עקרונות לביצוע חבישה:

ניקוי במים וסבון וחיטוי במידת האפשר של האזור הפצוע לפני החבישה

שימוש בציוד המתאים לאזור שאותו יש לחבוש

שימוש בשקעים טבעיים של הגוף לעיגון החבישה (שקע עורף, מצח וכדומה)

אטימת שפתי התחבושות על מנת למנוע זיהוםחבישה

יש להיזהר לא לחבוש הדוק מידי על מנת שלא יהיה לחץ על איברים.

אם לאחר הנחת תחבושת אישית על השט"ד, התחבושת מאדימה ודם ממשיך לזרום, יש להניח משולש לחץ (משולש בד שנעשה קשר במרכזו) הקשר יגרום

ללחץ על מוקד השט"ד וכך יעצור את הדימום. במידה ועדיין הדם זורם, הטיפול הבא הוא הנחת חסר עורקים מעל התחבושות האישית.

מקרים אשר מסבכים את החבישה :

גוף זר תקוע בפצע: אין להזיז, ללחוץ או לנסות להוציא את הגוף הזר. כל תנועה עלולה להחמיר את הדימום. יש לרחוץ במים וסבון אזורים פגועים ולהניח

תחבושות מסביב לגוף הזר.

מוח/מעיים הבולטים מחוץ לגוף :

מעיים: מכיוון שמעיים הם איבר שיכול להתייבש בקלות ולעבור איסכמיה יש להניח פדי גזה ספוגים בנוזל

סטרילי על חלקי האיברים שבחוץ ועליהם לבצע חבישה רופפת באמצעות תחבושת בטן או תחבושת אישית.

אין להפעיל לחץ או להכניס חלקי איברים בכוח.

מוח: יש לבצע חבישה רופפת באמצעות הגבהה מעל האזור הפגוע על מנת שלא יידחף פנימה בטעות.

קטיעה:

הטיפול בקטיעה מחולק לשלושה שלבים:

1 – עצירת הדימום ע"י הפעלת לחץ עקיף

2 – חבישת הקטיעה על מנת למנוע חדירת מזהמיםחבישה1

3 – טיפול בחלקים הקטועים, אם ניתן להביאם לצורכי שחזור.

(יש להימנע ממגע ישיר עם קרח)

 

חל איסור בחבישת כוויות עם תחבושות רגילות מכיוון שהרקמות נדבקות ובזמן הורדת החבישה נוצר נזק רב.

לפני שנלמד על אופן קיבוע איבר ואיך עושים זאת נכון, נלמד טיפה על השברים לסוגיהן :

שבר : פגיעה מבנית ברציפות רקמת העצם.

סוגי שברים:

שבר סגור: כאשר ישנו שבר ואין פגיעה בשלמות העור מעל אזור השבר

שבר פתוח: קיימת פגיעה גם ברקמה החיצונית איזור השבר חשוף

שבר פשוט: העצם נשברת במקום אחד.

שבר ריסוק: העצם נשברת במספר מקומות

שבר דחיסה: עצם אחת נדחסת לכיוון השנייה

שבר "ענף ירוק": העצם לא נשברת לחלוטין, נשארים קצוות מחוברים (נפוץ בעיקר אצל ילדים)

פריקה :

פגיעה ותזוזה של מפרק ממיקומו הנורמלי, ללא חזרה אליו. תזוזה זו גורמת למתיחה לעיתים לקריעה של הרצועות, גידים ושרירים. (כתף, מרפק, ירך, קרסול, אצבעות וברך)

כיצד נזהה ?

1 – במצב זה יכולה להופיע בליטה של ראש העצם הפרוקה, דבר המעיד על שינוי אנטומי במפרק.

2 – הגבלה בתנועה לצד כאבים עזים.

טיפול :

אין לנסות להחזיר את העצם הפרוקה למקום, יש לקבע ולפנות לבית החולים.

נקע :
נקרא גם תת פריקה, תזוזה או סיבוב חד של מפרק וחזרתו, לא פגיעה מבנית במיקום העצמות. בגלל כוחות הגזירה

יכולה להיות מתיחה אנקעו קריעה של הרצועות או הגידים ונזק לכלי הדם.

עקב הדימום (שאינו דימום מאסיבי) לתוך אותו אזור סגור,

נוכל לראות התנפחות, אדמומיות ושינוי צבע.

טיפול:

יש להתייחס כאל שבר

סימנים המחשידים לפגיעה גופנית :

סיפור מקרה (טראומה לרוב)

כאבים חזקים

רגישות למגע

הגבלת תנועה (עקב כאבים או דפורמציה עקב שבר)

נפיחות, שינוי צורה וצבע של העור

סכנות :

דימומים.

אובדן הרקמה (עור ועצם)

בעיות באספקת הדם לרקמות

פגיעה עצבית

נכויות

מטרת הקיבוע ועקרונות מנחים :

מניעת תזוזה של האיבר הפגוע כדי למנוע דימומים, זיהומים בפצעים פתוחים, נזקים נוספים וכאבים לפצוע.

רק בבית חולים יש את היכולת לבחון קיום/היעדר שבר, לכן יש להתייחס לכל פגיעה בשלד כאל שבר.

עקרונות מנחים בקיבוע :

קיבוע מעל ומתחת למפרקים

קיבוע אחיד לשברים פתוחים וסגורים

כיסוי פצעים פתוחים על מנת למנוע זיהומים

קיבוע במנח נורמלי שאינו מסב כאב לפצוע, מאפשר זרימת דם תקינה לגפה הפגועה קירור ע"י קרח, הרמת גפה (אם ניתן) אין להפעיל לחץ ישיר על השבר

ניתן לרפד את הגפה הפגועה ולייצבה עם שמיכה/כרית בכדי לשפר את יעילות הקיבוע

אין לנסות להזיז או להחזיר למקומן עצמות חשופות או בולטות

יש לבדוק דופק, תחושה, צבע, וטמפרטורה בגפה לפני ואחרי הקיבוע